Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn

כאבי גב הינם כאבים שכיחים מאוד, ורבים האנשים אשר סובלים מכאבי גב במועד כלשהו בחייהם. אנשים אלו פונים בדרך כלל לרופאים אורתופדיים, והם ממליצים על טיפולים שעשויים לכלול טיפולים תרופתיים, טיפולי פיזיותרפיה ועוד. בדרך כלל מצבם של המטופלים מוטב בעקבות הטיפולים והם שבים לשגרת חייהם. נשאלת השאלה האם במצב בו מטופל פנה לרופא בשל כאבי גב, וכתוצאה מן הטיפול מצבו החמיר, והוא נותר משותק, האם יהיה הרופא אחראי ברשלנות רפואית?

בימה"ש המחוזי מרכז קיבל תביעת רשלנות של מטופל אשר סבל כאבי גב ונותר משותק בשל זריקה שהזריק לו הנתבע. ביהמ"ש קבע כי הנתבע בחר לבצע בגופו של התובע טיפול אשר לא נהוג בפרקטיקה הרפואית, ואשר כלל לא התאים למקרה של התובע ולתלונותיו, ואף לא התאים יותר מחלופות רגילות. ביהמ"ש אף קבע כי במקרה דנן יש להעביר את נטל הראייה לנתבע להוכיח היעדר התרשלות, אך הוא לא עמד בו.

האם הרופא שאמר למטופל ש"התופעה מוכרת" התרשל?

מעשה בק' יליד שנת 1939, במקצועו טבח, אשר בסופה של שנת 1998 בשל כאבי רגליים וגב, פנה אל מרפאת הנתבע ד"ר ג'. הוא עבר במרפאה סדרה בת שלושה עשר טיפולים אשר כללו חימום אזורים בגבו, זריקות לגב וכן טיפולים פיזיותרפיים ומריחת משחות שונות. במהלך ההזרקה השישית שביצע בו הנתבע חש ק' בכאב חד הדומה לזרם באזור ההזרקה. הוא נשאר במרפאה כמה שעות, ושוחרר לביתו בעודו חש חולשה עזה.

בהמשך במהלכה של ההזרקה השלושה עשר התלונן שנית ק' על כאב חריף במקום בו בוצעה ההזרקה, ולאחר כן אף הלין על חוסר תחושה ואף על תרדמת בפלג הגוף התחתון. ד"ר ג' הבהיר לק' כי מדובר בתופעה שהינה חולפת ומוכרת. עם זאת מצבו של ק' לא השתפר כלל, והוא סבל מאיבוד הכרה פעמיים בעודו במרפאה. לבסוף התקשר לבתו, והיא קראה לאמבולנס אשר הבהיל אותו לביה"ח בילינסון, שם אושפז למשך יותר מחודש.

לאחר אשפוזו זה במהלכו טופל במחלקת טיפול נמרץ ובמחלקות הנוירולוגית והכירורגית הוא הועבר להמשכו של הטיפול בבית לוינשטיין. כעבור יומיים חלה הרעה במצבו, הוא הוחזר לביה"ח בילינסון, שם עבר ניתוח ואושפז למשך תקופה ארוכה. לבסוף שב שנית לבית לוינשטיין, עבר הליכים שיקומיים שארכו שמונה חודשים, ושוחרר לביתו רתוק אל כיסא גלגלים, עם שיתוק מלא בגב התחתון, חירשות ועם אי יכולת לשלוט על הסוגרים.

עקב האירועים מינה משרד הבריאות ועדה לחקור את הנעשה במרפאתו של ד"ר ג', ונמצא כי ד"ר ג' התרשל בצורה חמורה, ואף הוחלט על נקיטה באמצעים משמעתיים נגדו, לרבות הגשת קובלנה.

את מי תבע המטופל אשר שותק בעקבות הטיפול?

ק' הגיש לביהמ"ש המחוזי מרכז תביעת רשלנות רפואית כנגד ד"ר ג' (וכנגד משרד הבריאות ושר הבריאות עימם הושגה פשרה) בה טען בהתבסס על חוות דעת רפואית כי עקב ההזרקה שביצע הנתבע נגרמו בגופו נזקים עצביים, להם השפעה רב מערכתית הכוללים, כאמור, שיתוק, חירשות שאינה יכולה להיות מטופלת במכשירי שמיעה, הפרעות תחושתיות בפנים ואי שליטה על הסוגרים.

התובע הוסיף כי לאחר ההזרקה והכאב החריף עליו התלונן כל שעשה הנתבע היה לשאתו למיטה במרפאה, שם נותר בלי כל ניטור או השגחה, והוא נלקח לביה"ח רק לאחר שהזעיק את בני משפחתו. התובע אף טען כי בהמשך הנתבע לא הסכים לשיתוף פעולה עם רופאי ביה"ח והתעלם ממחויבויותיו כרופא.

מנגד טען ד"ר ג' בכתב הגנתו בהסתמך על חוות רפואית מטעמו כי החומר שהוזרק לתובע הינו חומר הרדמה, ובלתי אפשרי כי נזקיו של התובע נבעו מן ההזרקה, שכן חומר ההרדמה אשר הוזרק לא יכול היה להגיע אל תעלת עמוד השדרה, זאת הן בשל תנוחתו של התובע בעת ההזרקה, והן בשל המחט הקצרה בה השתמש. הוא הוסיף כי הטיפול הופסק עת הלין התובע על חוסר תחושה ברגלו, והוא אף חובר למכשירי ניטור.

חוות דעתו של הנתבע נדחתה!- מדוע? מה טוען בית המשפט?

ביהמ"ש קיבל את התביעה. הוא דחה את חוות הדעת של הנתבע בשל סירובו לזמן למתן עדות את עורכה, התיר לתובע להסתמך על ממצאי ועדת משרד הבריאות וקבע כי הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי התובע. כך לקביעת ביהמ"ש, הטיפול שהעניק הנתבע לתובע אינו טיפול מוכר או מוכח בפרקטיקה הרפואית המקובלת, ולכן אין הנתבע יכול להסתמך בהגנתו על שימוש בפרקטיקה שהינה ידועה.

ביהמ"ש אף ציין כי מחומר הראיות לא עולה כי הטיפול שהוענק לתובע תאם את תלונותיו יותר מאשר טיפולים חלופיים אחרים: הנתבע לא ביצע אנמנזה שהינה יסודית בטרם החל בטיפול, או ערך תרשומת רפואית כלשהו ממנה עולות הסיבות לבחירה בטיפול המסוים בו נעשה שימוש. יתרה מכך ביהמ"ש אף קבע כי לא נסתרה חוות דעתו של מומחה התובע, לפיה הטיפול שנבחר כלל לא התאים לתלונות התובע, וכי הנתבע השתמש בחומרים אשר אינם מתאימים לתכלית המוצהרת והברורה של הטיפול, חומרים שעלולים להסב נזקים.

ביהמ"ש אף קבע כי אין לזקוף לחובת התובע את העובדה שאינו יכול להצביע במדויק על מנגנון הפגיעה בו, וזאת כי הערפל סביב העובדות נגרם ע"י הנתבע בין היתר באמצעות תיעודים רפואיים לקויים, ואי הגשתם של תצהירים מטעמו.

ביהמ"ש אף ציין למעלה מן הנחוץ כי במקרה דנן לנוכח הרישומים הרפואיים הלקויים יש להעביר את נטל הראייה לנתבע להוכחת היעדר התרשלות, אך הוא כשל מלעמוד בנטל.

ת"א 5218-08-07
ניתן ביום 17.5.10

Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn
סגירת תפריט