Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn

כל ניתוח טומן בחובו סיכונים לא מעטים, וכולנו מקווים שאם חלילה נזדקק לניתוח הוא יעבור בשלום. אך לעיתים בעקבות ניתוח מתממשים סיכונים שכיחים או אף נדירים, ולעיתים הניתוח עצמו גורם לנזקים. האם כאשר ניתוח גרם לחולה נזקים ניתן יהיה להטיל על הרופאים אחריות בגין רשלנות רפואית?

מדוע הזדקקה המטופלת לניתוח נוסף?

התובעת ס' בת 31 ביום האירוע, סבלה זמן ממושך מאבנים בכיס המרה. בתחילת נובמבר 2003 היא נותחה בבי"ח העמק, ובניתוח נכרת כיס המרה בשיטת הלפרוסקופיה. למחרת הקיאה וחשה כאבים באיזור המנותח. כאביה הוקלו לאחר שקיבלה משככי כאבים. לאחריו יומיים נוספים שוחררה לביתה, כשבסיכום המחלה מצוין כי הניתוח וההתאוששות היו ללא סיבוכים. שבוע לאחר שחרורה חשה כאבי בטן חזקים, וסבלה מבחילות ומהקאות, מבטן נפוחה ומקוצר נשימה, ועקב כך רופא המשפחה הפנה אותה בדחיפות לחדר מיון.

בדיקות שנערכו לה העלו חשד של דליפת נוזל המרה, ובדיקת אנדוסקופיה העלתה ממצא של קרע בצינור המרה שממנו דלף לחלל הבטן נוזל מרה. הנוזלים נשאבו, ובחלל הבטן הושארו נקזים. התובעת הושארה בהשגחה ובטיפול תומך חמישה ימים. מאחר וכאבי הבטן של התובעת ודליפת נוזלי המרה נמשכו בוצע בה ניתוח שני, שבו התגלה קרע בכולדוקוס (צינור המחבר בין דרכי המרה שבכבד). הקרע נתפר, ולאחר ניתוח זה מצבה של התובעת השתפר, וכעבור שבועיים שוחררה. עם זאת נותרה בבטנה צלקת גדולה ובולטת.

טענותיה של המטופלת בתביעה

ס' הגישה תביעה לביהמ"ש נגד בי"ח העמק ושירותי בריאות מפעילתו בגין רשלנות רפואית של רופאי ביה"ח העמק. לטענתה, המבוססת על מומחה רפואי, הרופאים התרשלו בזמן הניתוח עת פגעו בצינור המרה, ואף לא גילו זאת מייד, וגרמו לדליפה של נוזל המרה במשך 48 שעות ולדלקת בצפק. אף לאחר הניתוח התרשלו כשלא איתרו את הקרע למרות כאביה החריגים, וחלף זאת שיככו אותם באמצעות תרופות נרקוטיות, ואף שחררו אותה לביתה למרות מצבה.

כמו כן לאחר שחזרה לביה"ח הרופאים ובעיתה אותרה באמצעות בדיקת אנדוסקופיה, הרופאים לא תיקנו את הקרע במהלך הבדיקה, אלא המתינו שבוע עד שניתחוה שנית, ובמהלך הימים האלה סבלה סבל מיותר רב, ואף הועמדה בסיכונים מיותרים. היא טענה כי לאור התרשלותם יש להעביר לנתבעים את נטל הראייה שיוכיחו כי לא התרשלו.

טענות צד הנתבעים "לא הייתה כאן רשלנות"

מנגד הנתבעים טענו בהסתמך על מומחה מטעמם כי לא התרשלו לא במהלך הניתוח ולא אחריו, ואינם אחראים לנזקיה. לטענתם, פגיעה בצינור אינה ניתנת לאיתור מיידית, אלא רק לאחר מספר ימים לאחר שהצטברו נוזלי מרה רבים בבטן, ובדרך כלל בפגיעה כזו אף לא נותרת דלקת של הצפק. הם טענו כי מצבה הוא תוצאה של סיבוך ידוע בניתוח מעין זה. לדעת המומחה מטעמם סביר להניח כי הקרע במעי לא נוצר במהלך הניתוח כתוצאה מפגיעה בו, אלא כתוצאה מנמק במעי שגרם להתפרצות הנוזלים שבו רק לאחר מספר ימים. אי לכך לא היתה כל רשלנות בניתוח בתובעת או באיחור בגילוי הקרע. לקביעתו אף לתובעת אין כל נכות עקב הניתוח.

בשל הפער הגדול בין המומחים ביהמ"ש מינה מומחה מטעמו בנושא הנזק שנגרם לתובעת שקבע כי לתובעת נותרו 10% נכות לצמיתות עקב הצלקת.

האם אכן מדובר ברשלנות רפואית? את זה יחליט בית המשפט!

ביהמ"ש העביר את נטל הראייה לנתבעים שיוכיחו כי הנזקים שנגרמו לתובעת לא נבעו מהתרשלותם, וזאת מאחר והתקיימו התנאים הנדרשים בחוק: התובעת המורדמת לא היתה מודעת לנסיבות שגרמו לנזקיה, נזקיה הרפואיים נגרמו מנכס שלביה"ח היתה שליטה מלאה עליו, וכן סביר שבמקרה דנן הנתבעים לא פעלו בזהירות סבירה.

כמו כן היעדר רשומות רפואיות, לפיהן אין קרע בצינור המרה או דליפה ממנה, ללא שנתנו הנתבעים הסבר מספק להיעדרם, מחזק את המסקנה כי הרופאים התרשלו. הדעת נותנת כי אילו היתה התנהלות הרופאים בניתוח ואחריו כשורה, הם היו מתעדים את כל התנהלותם.

ביהמ"ש קבע כי הנתבעים לא עמדו בנטל ולא הצליחו להוכיח כי למרות שנקטו באמצעי זהירות סבירה נגרם הנזק. לאור היות הסיבוך של קרע בצינור ידוע ומוכר היה על הרופאים לנהוג בעת הניתוח הראשון בזהירות יתרה כדי להימנע ממנו. הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי הקרע בצינור המרה לא נגרם במהלך הניתוח הראשון, וההסבר החילופי שלהם לא היה מבוסס.

אי לכך קבע ביהמ"ש כי התנהלות הנתבעים בביצוע הניתוח הראשון היתה רשלנית, ובעטייה נגרמו נזקי התובעת, כולל הניתוח השני. עם זאת קבע ביהמ"ש כי לא היתה רשלנות רפואית בהתנהלותם של הנתבעים לאחר הניתוח הראשון. הרופאים ייחסו את הכאבים של התובעת לאחר הניתוח וההקאות למצב שהינו טבעי לאחר ניתוח.

נראה היה להם כי מצבה השתפר לאור התרופות שקיבלה. אף לא היו כל תסמינים אובייקטיביים שיצביעו על תקלה שהתרחשה בניתוח, כמו חום גבוה, דופק מהיר, נוזלי מרה בנקזים או בדיקות דם לא תקינות.

כן קבע ביהמ"ש כי לא היתה רשלנות רפואית בהתנהלות הרופאים בעת האשפוז השני לאחר ביצוע האנדוסקופיה, עד הניתוח השני. הניסיון של הרופאים לטיפול בדליפה באמצעות הכנסת צנתר היה סביר, למרות שנכשל.

ביהמ"ש קבע כי קיים קשר סיבתי בין התרשלותם של הרופאים בניתוח הראשון לבין נזקי התובעת בניתוח השני, היות שעקב התרשלותם התובעת נאלצה להתאשפז שוב ולהינתח בשנית, ולהיוותר כתוצאה מניתוח שני זה עם צלקת ארוכה ובולטת.

לאור הרשלנות הרפואית בביצוע הניתוח הראשון שהובילה לניתוח השני ולנזקיה פסק ביהמ"ש כי הנתבעים יפצו את התובעת בסך 200,000 ₪.

ת"א 3221-06 ניתן ביום 2.10.2011

Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn
סגירת תפריט