בימ"ש השלום בחיפה קיבל ערעורה של תובעת חיילת משוחררת להכרה בה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) בו טענה למחדלים בטיפול בה במהלך שירותה הצבאי, מה שהביא לכריתתן של החצוצרה והשחלה. בכך הפך בימה"ש את החלטתה של ועדת ערר, שפועלת מכוח חוק הנכים, אשר קבעה כי לא היתה כל רשלנות רפואית בטיפול בתובעת, ואין כל קשר בין מצבה הבריאותי של התובעת לשירות הצבאי שלה.
סיפור המקרה
זוהר (שם בדוי) התגייסה בחודש מרץ שנת 1992 לצה"ל בפרופיל 97, ואף שירתה בקבע. במהלכו של שירותה הצבאי סבלה זוהר משלשולים ומכאבי בטן. בחודש יוני שנת 1994 אושפזה בבי"ח לבירורה של סיבת תחלואיה. היא עברה בדיקת אולטרה סאונד של הבטן אשר הראתה גוש שגודלו ארבעים וחמישה מ"מ סביב השחלה, והומלץ בפניה על קבלת ייעוץ כירורגי. זוהר אושפזה, ורופאיה חשדו כי מדובר בציסטה או בממצא המעיד על מחלת קרוהן. האבחנה שהועדפה היתה מחלת קרוהן, והיא טופלה בהתאם לאבחנה זו ושוחררה בספטמבר שנת 1994 בעטייה של המחלה. לאחר שחרורה מצה"ל זוהר פנתה למומחה בגניקולוגיה אשר אבחן ממצא שהינו חשוד בשחלתה, והועלה חשד כי המדובר הוא בגידול. זוהר נותחה, ולאחר פתיחתה של הבטן התגלה בבטנה אבצס בקוטר שישה ס"מ אשר פגע בחצוצרה ובשחלה, ורופאיה נאלצו לכרותן.
בחודש אפריל שנת 1995 זוהר הגישה תביעה למשרד הביטחון להכרה ופיצוי בהתאם לחוק הנכים עקב מחלת הקרוהן בה חלתה, כאשר טענתה הינה כי רופאיה התרשלו בטיפול בה, ועקב כך קיים קשר בין מצבה לשירותה הצבאי. תביעתה נדחתה על ידי קצין התמולים, וזוהר הגישה תביעה חדשה, הפעם עקב כריתת החצוצרה והשחלה. אף תביעתה זו נדחתה, וזוהר הגישה ערעור על הקביעה לועדת ערר, ערעור אשר נדחה אף הוא בטענה כי לא היתה כל רשלנות בטיפול בה.
הערעור לבימ"ש השלום
זוהר הגישה ערעור על החלטתה של ועדת הערר, בה טענה כי הניתוח אשר נאלצה לעבור לכריתתן של החצוצרה והשחלה בשל הימצאותם של אבצס וציסטה נובע מרשלנות רפואית, שבאה לידי ביטוי באי אבחונו של האבצס כבר בחודש יוני שנת 1994, ובהתאם באי מתן טיפולים מתאימים באנטיביוטיקה. לטענתה, עת נבדקה בביה"ח בחודש יוני שנת 1994 אובחנו ממצאים אשר העלו גם חשד לקיומה של ציסטה בשחלה בצד ימין, ואף התאימו למחלת קרוהן, אך הרופאים בחרו להתמקד במחלת הקרוהן, בה אכן לקתה, העניקו לה טיפול בהתאם ובחרו לזנוח כליל את האפשרות השנייה של ממצא בשחלה, ואי לכך לא קיבלה טיפול רפואי מתאים. לטענתה של התובעת, לו טיפול כזה ניתן היה במועד, האבצס לא היה גדל עד הצורך בכריתתן של החצוצרה והשחלה.
מנגד הכחיש משרד הביטחון את טענותיה וטען כי החלטתו בועדת הערר הינה כדין והתבססה על תיעוד רפואי בעניינה של המערערת וחוות דעת רפואיות, לפיהן, כלל לא התקיים איחור באבחונם של האבצס והתהליך הדלקתי שהחל אצל המערערת, ובהתאם אף לא היה שיהוי בטיפול בה שהיה ללא דופי, ולא התאפיין ברשלנות רפואית, כאשר לטענתו, אבחונה של מחלת הקרוהן היווה את האבחון המתאים והנכון. משרד הביטחון אף טען כי האבצס באגנה התגלה רק כשמונה חודשים לאחר האבחנה שנעשתה לגביה, עת היתה חיילת, וממצא זה, הקשור למחלת הקרוהן, התפתח עקב התעוררות מחלתה עצמה, וללא קשר כלשהו לבירורים הרפואיים שנערכו לגביה ביוני שנת 1994. לבסוף טען כי הטיפולים שניתנו בעטייה של מחלת הקרוהן הועילו, וכאביה של המערערת פסקו, ולו בחודש יוני היה כבר קיים תחילתו של אבצס סביר כי כאביה לא היו פוסקים.
מה קבע ביהמ"ש?
ביהמ"ש קיבל את הערעור וקבע כי אכן הייתה רשלנות רפואית בטיפול בחיילת.
ראשית, ביהמ"ש קבע כי על הרופאים היה לערוך בירורים נוספים בנוגע למצבה של החיילת ולהעניק לה טיפולים בהתאם. ביהמ"ש ציין כי בתיעוד הרפואי לא נמצאו רישומים של בדיקות גניקולוגיות שעברה החיילת, ובדיקת ההדמיה האחת והיחידה שנמצאה היתה בדיקת אולטרה סאונד, שהעלתה ממצא בקוטר ארבעים וחמישה מ"מ, כאמור, ממצא שתאם הן אבחנה של קרוהן והן אבחנה בתחום הגניקולוגיה. ביהמ"ש קבע כי העובדה כי הרופאים אבחנו קורהן לא שללה קיום ממצא שחלתי, ואי לכך היה עליהם להעמיק בבירור. ביהמ"ש אף ציין שהעובדה כי המערערת חדלה להתלונן, וחל שיפור במצבה אחרי תחילת קבלתו של הטיפול למחלת הקרוהן אינם מוכיחים בהכרח כי לא היו ממצאים באגנה באותו הזמן, ובהחלט סביר כי כאביה פחתו כיוון שהאבצס באותו שלב לא היה גדול דיו כדי להכאיב.
ביהמ"ש אף קבע כי הגם כי אין ספק כי האבצס מקורו במחלת הקרוהן של המערערת, הרי מחומר הראיות עולה כי הטיפול התרופתי שהוענק לתובעת התאים אך ורק למחלת הקרוהן, ולא היה בו כדי לרפא את ממצא האבצס שהתגלה בבטנה אשר הצריך טיפול באנטיביוטיקה.
ביהמ"ש אף קבע כי מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות הרופאים לניתוח שנאלצה המערערת לעבור לכריתת איבריה. ביהמ"ש הדגיש כי הגם שלא ניתן בוודאות לדעת מתי התפתח האבצס באגן, האם כבר ביוני שנת 1994 או לאחר מכן, הרי היות שהיה לרופאים חשד לממצא שחלתי, והיתה בידיהם האפשרות למצות בירורם עד תומו, והיות שהמערערת לא היתה בעלת הידע הרפואי וקובעת ההחלטות בנוגע לטיפול, הרי שאי הבהירות תפעל לרעת המשיב.
ביהמ"ש קבע כי לאור רשלנות זו יש לקבוע כי מצבה של התובעת נובע משירותה הצבאי, ולכן יש לפצותה בהתאם לחוק הנכים (תגמולים ושיקום).
ו"ע 275-07 א.מ נ' משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים
ניתן ביום 31.8.2010