Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn

פעמים רבות מטופלים מסרבים לדרך פעולה שמציע הרופא ודורשים כי הטיפול ייעשה כפי דרישתם. נשאלת השאלה האם במצב בו רופא ביצע טיפול לא מקובל תוך היענות לרצון החולה, והטיפול הוביל לנזקים יהא הרופא אחראי?  בימ"ש השלום בת"א קיבל תביעת רשלנות רפואית של מטופלת נגד רופא השיניים שלה וקבע כי הרופא התרשל בין היתר עת נענה לדרישתה של התובעת לבצע טיפולים רק בלסתה התחתונה, ולא בשתי לסתותיה במקביל.

תביעה נגד רופא שיניים – נסיבות המקרה

צ', ילידת שנת 1929, פנתה במהלכו של חודש אוקטובר שנת 1995 אל רופא שיניים, ד"ר ר', לצורך קבלתו של ייעוץ רפואי בתחום פה ולסת. במועד בו הגיעה אל הרופא, בלסת התחתונה היו רק שלוש שיניים שהינן טבעיות וארבעה שתלים. כמו כן בפיה היתה תותבת לא מלאה. ד"ר ר' הציע לצ' מספר אפשרויות טיפול, אך צ' ביקשה טיפול אך ורק בלסתה התחתונה וסירבה לבצע תוכנית טיפולית אשר נכלל בה שיקום שתי לסתותיה, וזאת עקב מצבה הכלכלי הקשה. אי לכך ד"ר ר' הציע כי יתקין בפיה גשר חרסינה קבוע אשר יישען על השיניים הטבעיות והשתלים בתור יחידה אחת, והגשר הודבק על שיניה של צ' בחודש ינואר שנת 1996. למרבה אכזבתה של צ' לאחר התקנתו של הגשר התברר כי איננו תואם את הסגר הטבעי בפיה, וכתוצאה מכך חשה קשיים באכילה, בדיבור ובכל תנועות הפה, ואף בלחצים על השיניים בלסתה העליונה. במהלך שלושת החודשים הבאים ד"ר ר' ניסה לבצע התאמות של הגשר אל פיה של צ' והתאמות של שיני לסתה העליונה אל הגשר, כל זאת לצורך פתירת בעיית הסגר, אך הניסיונות לא הועילו חרף הזמן הממושך בו נמשכו. ד"ר ר' הפנה את צ' אל מומחית לבעיות סגר, אשר המליצה על פירוקו של הגשר והתקנת גשר שהינו זמני לצורך איזונו של הסגר. גם צעד זה לא הביא לשיפור במצבה של צ', והמומחית אליה הופנתה צ' המליצה על טיפול אצל רופאה אחרת בעלת התמחות בשיקום הפה ובעיות סגר, ד"ר ג'. לאחר שנת טיפולים מצאה ד"ר ג' מזור לבעיית הסגר ממנה סבלה צ'. צ' בחרה שלא להמשיך בטיפול אצל ד"ר ר' ועברה שיקום שיניה בביה"ח איכילוב.

 התביעה

צ' הגישה תביעת רשלנות רפואית כנגד רופא השיניים ד"ר ר' לבימ"ש השלום בת"א, בה טענה כי הרופא התרשל בטיפול בה, ואי לכך אחראי לפצותה עבור נזקיה. לטענתה, הנתבע בחר בניגוד למקובל להתקין בלסת התחתונה שלה גשר אשר איננו תקין, ואשר איננו תואם את סגר פיה. התרשלות זו ,לטענתה, הביאה ללחצים ולכאבים בפיה, כולל שבירת שן, והיא נזקקה לטיפול לשיקום פיה. היא טענה כי על הנתבע להשיב לה הוצאות הטיפולים השיקומיים שעברה, לרבות הסכומים אשר שילמה לו בעבור טיפוליו.

מנגד הכחיש הנתבע את המיוחס לו וטען כי הטיפול שהעניק לתובעת היה מסור וסביר, ללא כל התרשלות מצדו. לטענתו, הוא הציע לתובעת לעבור שיקום לסתה העליונה במקביל לתחתונה, אך לבקשתה שלה הוחלט כי רק הלסת התחתונה תשוקם תחילה, מה שלמעשה הוביל לקשיים במהלכו של הטיפול. הוא הוסיף כי התובעת בחרה לנטוש את טיפוליה אצלו, תוך שהיא לא מאפשרת לו להשלימם. לבסוף טען כי מחדלי שאר הרופאים אשר טיפלו בתובעת אחריו הם המהווים את גורם נזקיה המכריע.

הנתבע אף בחר להגיש הודעת צד שלישי נגד ד"ר ג', אליה הופנתה התובעת לשיקום פיה, ואשר טיפלה בתובעת שנה. לטענתו, ההליכים שבוצעו על ידי הרופאה לא הובילו לפתרון הבעיה, ולמעשה כלל לא עודכן ע"י ד"ר ג' על אודות סיומו של הטיפול.

ד"ר ג', הצד השלישי, טענה כי הטיפול שהעניקה לתובעת היה מקצועי ומיומן, ובסיומו הושג איזון של הסגר. היא הוסיפה כי הטיפול נערך תוך שיתוף הנתבע ועדכונו באופן מתמיד.

מה קבע ביהמ"ש?

ביהמ"ש קיבל את התביעה. ביהמ"ש קבע כי הטיפול שהעניק הנתבע לתובעת כשל, ומחומר הראיות ועדויות המומחים עולה כי כישלון זה נבע מרשלנותו של הרופא הן בבחירתו תוכנית טיפולים שאינה מתאימה לתובעת והן בעובדה כי נענה לדרישתה לשקם אך ורק את לסתה התחתונה, ולא את שתי לסתותיה באופן מקביל, כאשר ברור היה כי תוכנית טיפול כזו הינה בעלת סיכויים נמוכים להצלחה, ואכן בדיעבד נכשלה. תוכנית זו קבע ביהמ"ש סטתה מתוכנית טיפולית אחראית וסבירה. בימה"ש קבע כי בהתנהלותו זו הפר הרופא את חובות הזהירות החב לתובעת, אשר מסורה היתה לטיפולו, זאת בין היתר מפני שהתעלם מנתוני הרקע שלה אשר כללו בין השאר מנשך שהינו עמוק, אשר מהווים סיכון בביצועו של שיקום שיניים שהינו קבוע.

ביהמ"ש קבע כי הנתבע התרשל גם בעצם ביצועה של התוכנית לשיקום הלסת התחתונה כשלא הבין את חשיבות עקירת השינים הטבעיות התחתונות קדמיות בפיה של התובעת, כאשר הימנעותו מלעוקרן תרמה אף היא לכישלון הטיפול, והנתבע בתור רופא סביר, היה צריך לצפות כישלון במצב זה. ביהמ"ש אף ציין כי ביצוע הטיפול לא תאם סטנדרטים סבירים של טיפול, היות שהנתבע בחר להתקין גשר קבוע מחרסינה מבלי שהתקין קודם לכן גשר זמני, אשר עליו יהיה אפשר לבצע התאמות נדרשות, ואי לכך התובעת סבלה כאבים קשים בעת ניסיונות ההתאמות בפיה.

ביהמ"ש אף דחה את הודעת צד שלישי אשר הגיש הנתבע וקבע כי לא נמצאה כל רשלנות בדרך פעולתה של הרופאה, והתנהלותה איננה מהווה גורם אשר מביא לניתוק הקשר הסיבתי בין הטיפול שהוענק לתובעת ע"י הנתבע ותוצאותיו.

תא (ת"א) 26381/01

Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn
סגירת תפריט