למי מאיתנו אין נקודות חן? שמן ניתן להן מתוך השקפה שהן מוסיפות חן, וידוע על נשים לא מעטות שהיו נוהגות לצייר נקודות חן על פניהן וגופן כדי להיראות חינניות יותר. כיום סר חינן של נקודות אלה, מאחר שהן עלולות להתגלות כממאירות. אנו מוזהרים הן ע"י רופאי העור והן ע"י האגודה למלחמה בסרטן לבחון נקודות אלו בקפידה, ובכל מקרה של חשש לפנות לרופא.
נשאלת השאלה האם ניתן לומר כי טעות רופאה שהתגלתה בדיעבד לאחר שבע שנים הודות לידע רפואי חדש ומתקדם שלא היה בזמן בו נקבע כי נקודת החן היא ממאירה (מלנומה), וגרמה לחולה עקב כך מסכת של יסורי גוף ונפש מיותרים, מהווה עוולה של רשלנות רפואית?
יש לבחון את התנהלותו של הרופא באבחון הנגע בהתאם לידע הרפואי שהיה בזמן הרלוונטי לאבחון, ולא באמות מידה של זמן הגשת התביעה
מעשה שאירע לאשה צעירה שבשנת 1979 שגילתה נקודת חן (נבוס) מדממת ברגלה. הרופאה אבחנה את הנבוס כממאיר, הסירה את הנבוס בניתוח כירורגי, וקבעה כי אין צורך בטיפולים אונקולוגיים נוספים. מעקב שוטף לא גילה כל נקודות חן ממאירות נוספות והצביע על ריפוי מוחלט. לאחר שבע שנים התגלה באקראי במחקר שלא היה קשור לאשה כי הנבוס לא היה כלל ממאיר. הגילוי המשמח הועבר לאשה מיידית.
האשה ובעלה תבעו את הרופאה שאבחנה את הנבוס כממאיר בגין רשלנות רפואית. הם טענו כי בגלל האבחון הפתולוגי השגוי הם חיו במשך 7 שנים בתחושה איומה כי התובעת לקתה במחלה ממארת, ועקב כך נגרמו לשניהם כאב וסבל, נכות נפשית שגרמה להפסדי שכר ונכות פלסטית לאשה עקב ניתוח מיותר.
> > > > > > > > > > ליצירת קשר עם עורך דין ברשלנות רפואית < < < < < < < < < <
הנתבעים טענו מנגד כי הנגע אובחן כמלנומה בהתאם לידע הרפואי והפתולוגי שהיה באותה עת, וכי הניתוח להסרתו היה הדרך הטיפולית הנהוגה באותה עת ומחויב המציאות בהתאם לאבחנה זו, כשמטרתו הייתה אי לקיחת סיכונים מיותרים.
למה בית המשפט דחה את התביעה ?
ביהמ"ש דחה את התביעה וקבע כי יש לבחון כל רשלנות רפואית בהתאם לידע הרפואי והפרקטיקה הרפואית שהיו ידועים ומקובלים בעת הרלוונטית לרשלנות הרפואית הנטענת. בית המשפט קבע בהסתמך בעיקר על עדותו של המומחה לפתולוגיה מטעם הנתבעים כי לא הייתה רשלנות רפואית בהתנהלותה של הרופאה שאבחנה את הנבוס כממאיר, שכן האבחון של הנבוס כמלנומה, והטיפול הנדרש בהתאם לכך תאמו את הפרקטיקה הרפואית והפתולוגית שהיו נהוגות באותו זמן, בשנת 1979. בהתייחס לידע הנ"ל הטעות באבחון הינה טעות סבירה בשיקול דעתה של הרופאה, לא מהווה רשלנות רפואית ואינה הפרה של חובת הזהירות של הרופאה כלפי המטופל. זאת ועוד בית המשפט הדגיש כי התובעים אישורו בעצמם כי ביקרו אצל מומחה בשנת 1987 אשר תמך דווקא בדעתה של הרופאה הנתבעת, וטען כי מדובר לדעתו במלנומה.
בית המשפט אף מצא תימוכין לטענת הנתבעים בעובדה כי התובעת נותרה עם נכות פיזית ונפשית מינורית בלבד, ואף ילדה שלושה ילדים סמוך לאירוע נשוא התובענה. עוד ציין בית המשפט כי העובדה שהמחלה לא החמירה ולא נתגלו כל גרורות חדשות אינה מכרסמת בטענת הנתבעים ואינה מחזקת את טענת התובעת לרשלנות רפואית, היות שצפוי היה שבמחלה ממארת כגון זו שאובחנה בשלב כה מוקדם תהייה החלמה מהירה.
ביהמ"ש דחה גם את התביעה לתשלום פיצוי לבעלה של התובעת בגין הנזק הנפשי שנגרם לו לטענתו, וזאת בהתאם להלכות קודמות שקבעו כי ניזוק עקיף יזכה לפיצוי רק כאשר נגרם נזק ממשי המשפיע על יכולתו התפקודית בחיי היום יום, מה שלא קרה במקרה הנוכחי אצל הבעל.
מהי המילה האחרונה של בית המשפט בסוגיה ?
ביהמ"ש אף מצא לנכון להביע את מורת רוחו מהתנהלות התובעים אשר באופן תמוה ביותר, למרות שהתבקשו לעשות כן על ידי בית המשפט, לא הציגו בפני בית המשפט כל חוות דעת של פתולוג מומחה על מנת לתמוך בטענתם על טעות באבחון, למרות שביקרו אצל מומחה כזה, ובחרו להתחמק מהצגת חוות דעת כזו תוך העלאת טענות שונות ומשונות על קשיים בהשגת חוות דעת כזו.
התובעים בחרו דווקא להציג בפני בית המשפט חוות דעת של רופא אונקולוג, שאינו מומחה בפתולוגיה, ולפיכך עדותו לא סייעה לביהמ"ש להגיע להחלטה בנושא הרשלנות הנטענת. זאת ועוד, מתוך רצון לעצור את מירוץ ההתיישנות התובעים גרמו להתמשכות התביעה קרוב לשלושים שנה, וכך מנעו מהעדים לזכור במדויק את שאירע בשל חלוף הזמן. ביהמ"ש אף לא ראה בעין יפה את ההשמצות המרומזות שבסיכומי התובעים בנוגע למומחית מטעם הנתבעת והעיר כי השמצה אינה מהווה תחליף להצגת ראיות.
מורת רוחו של ביהמ"ש באה לידי ביטוי הן בכך שביהמ"ש לא זקף לחובת הנתבעים את חוסר יכולתם לזכור את מה שאירע במדויק באירוע נשוא התביעה, והן בכך שחייב את התובעים לשלם לנתבעים שכר טרחת עורכי דין ושכר טרחת המומחים בשיעור גבוה.
ת"א 15332-06 אייזנברג ואח' נ' בן אריה ואח'