הנחירות בשינה הן נחלתן של גברים ונשים כאחת. הנחירות מטרידות מאוד את מי שישן סמוך לאדם הנוחר, אך הן עלולות להיות מסוכנות לנוחר עצמו בהיותן סממן ראשון לדום נשימה בשינה, שהיא מחלה מסוכנת בה הנשימה נפסקת לסירוגין במהלך השינה. ההפסקה בנשימה גורמת לאדם להתעורר משנתו, וכתוצאה מכך גורמת לעייפות ולשינויים ברמת החמצן שבדם מה שעלול להוביל להתקף לב, לשבץ מוחי ואפילו למוות. לבעיית הנחירות מוצעים מספר פתרונות, ביניהם, ירידה במשקל, תנוחה שונה לשינה, התקנים באף או בפה וניתוחיים.
בית משפט השלום בתל אביב קבע כי ניתוח למניעת נחירות שבוצע למטופל ללא שהוסבר לו על הסיכונים הכרוכים בו מהווה עוולה בפני עצמה של פגיעה באוטונומייה של האדם, ומזכה אותו בפיצוי אף ללא הוכחה של נזק או של קשר סיבתי בין הנזק להתרשלות.
י' פחח במקצועו סבל מנחירות רבות בשינה ומעייפות קבועה. הוא עבר בדיקת שינה בתל השומר שם המליצו בפניו לעבור ניתוח מסוים לטיפול בנחירות בהרדמה כללית. לאחר הניתוח חש ברע, אושפז והחל לסבול מתחלואים שלא היו לפני הניתוח, כמו דליפה של נוזלים במחיצות האף, יובש בפה, חוסר אפשרות להגות הברות מסוימות, קשיי נשימה והרגשת חנק כרונית.
כן החמירו נחירותיו, עייפותו גברה, נשימתו הופסקה לעיתים קרובות במהלך השינה, מה שהצריך שימוש במסכות חמצן ועוד. בירור שערך עם מומחים לאחר הניתוח העלה כי הניתוח שעבר הינו ניתוח שונה ממה שהומלץ בפניו בביה"ח. ובמהלכו הרופאים כרתו לו חלק מהחך מה שגרם לו לקושי בדיבור.
תביעה בשל רשלנות רפואית בניתוח למניעת נחירות
י' תבע את מדינת ישראל כמעסיקת הרופאים בתביעת רשלנות רפואית שהתבטאה בכשלים רבים. לפני הניתוח הרופאים לא ביצעו בדיקות שיבררו את המצב הרפואי שלו, הרישום של מהלך הטיפול ושל הניתוח היה רשלני, משלא נערך תיעוד רפואי ראוי. בנוסף טען כי הרופאים ביצעו ניתוח שונה וללא הצדקה ממה שהיה עליו לעבור מלכתחילה, וכן לא ציינו בפניו כי ניתן היה לטפל מלכתחילה בבעייתו בדרכים אחרות.
כן טען כי הרופאים לא יידעו אותו כי הניתוח הוא רק פיתרון זמני לבעייתו, ויתרה מכך, לפני הניתוח אמרו לו שהניתוח פשוט ושגרתי, ללא כל סיבוכים מיוחדים, וישפר לאין ערוך את מצבו, ואף העלימו ממנו את הסכנות הכרוכות בניתוח, ולטענתו, אילו היו מציגים את האינפורמציה הנ"ל הוא לא היה בוחר לעבור את הניתוח, ומצבו לא היה מורע. כמו כן עקב אי הצגת ההסברים על סיכוני הניתוח הוא תבע אותם בעוולת התקיפה, ובפגיעה באוטונומיה שלו על גופו. הוא תבע פיצוי בגין הנכות, המגבלות הרפואיות, הכאב והסבל וההחמרה במצבו הרפואי שנגרמו לו בעקבות הניתוח.
מה טענו הצדדים הנתבעים בבית המשפט?
מנגד טענה הנתבעת כי הצוות הרפואי הוא מיומן וביצע את הניתוח באופן מקצועי וסביר, לפי כל הסטנדרטים המקובלים. כן טענה כי הניתוח בוצע בהסכמתו מדעת מאחר שהרופאים נתנו לתובע הסברים על הסיכונים ועל הסיבוכים האפשריים, והוא אף חתם על הטופס של הסכמה מדעת לניתוח. כן טענה כי סוג הניתוח התאים למצבו הרפואי הקשה, ואין לה ספק כי התובע היה בוחר לערוך את הניתוח עקב אי הסתגלותו לחלופות שהוצעו לו.
לטענתה התובע לא הצליח להוכיח כי אילו היה ניתן לן כל המידע על הניתוח הוא היה מסרב לעבר אותו. לדבריה, הנזקים להם הוא טוען נובעים ממחלות וממומים שיש לו, ואינם קשורים לניתוח כלל וכלל. הסיבוכים שבאו בעקבות הניתוח הם תופעות הלוואי בלתי נמנעות אחרי ניתוח כזה, ואינן נובעות כלל מרשלנות רפואית של המנתחים. כן טענה כי יש לדחות את טענתו לפגיעה באוטונומיה מכיוון שהובאו לידיעתו טיפולים חילופיים לבעייתו. הנתבעת דחתה אף את טענתו בדבר תקיפה כיוון שהתובע כאמור, הסכים לניתוח עת חתם על הטופס של הסכמה לניתוח.
בית המשפט קבע כי אכן מדובר בהתרשלות של הצוות הרפואי
בית משפט השלום בתל אביב קבע על סמך העדויות שהובאו בפניו והיעדר הרישומים הרפואיים בבית החולים כי אמנם נגרמו לתובע נזקים עקב הניתוח, אך הרופאים לא התרשלו בביצועו. עם זאת הם פגעו באוטונומיה שלו באשר נתנו לתובע רק תמונה חלקית אודות הניתוח. הם הסבירו לתובע את החלופות לניתוח, אך לא את סיכוניו, ואף ולא יידעו אותו כי לאחר הניתוח עשויה לחול הרעה במצבו, מה שיצריך אותו להשתמש במכשירי עזר.
חתימתו על טופס ההסכמה אינה מבטאת הסכמה מדעת, באשר לא לו הוסברו לו סיכוני הניתוח. ביהמ"ש ביסס את קביעתו גם על סמך ההיגיון, לפיו לא סביר שמנותח המיודע על היות הניתוח כה מסובך ורב סיכונים יסכים לעוברו ללא שיתייעץ עם מומחים נוספים. הפגיעה באוטונומיה חמורה אף יותר עקב היותו של הניתוח קשה ומצריך שיקום ארוך, וסיכויי ההחמרה במצבו הרפואי לאחר הניתוח גבוהים. המחדל של אי הצגת מלוא המידע לחולה מוכר בפסיקה כראש נזק נפרד מעוולת הרשלנות, לפיכך אין צורך להוכיח נזק או קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזקים.
ביהמ"ש קבע כי לא הייתה במקרה זה עוולת תקיפה, כי עוולה זו תיחשב רק במקרים שלחולה ניתן טיפול רפואי בניגוד לרצונו, או במקרים שהטיפול שניתן לחולה היה שונה לחלוטין מהטיפול לו הסכים או במקרים בהם למטופל לא נמסר בכלל מידע בנוגע למהותו של טיפול או לתוצאותיו, מה שלא התקיים במקרה דנן.
ביהמ"ש קבע כי על הנתבעת לפצות את התובע בסכום של כ-300,000 ₪.
תא (ת"א) 37833-07