מחמאיד, יליד 1984, תובע את שירותי בריאות כללית בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב רשלנות רפואית של בית חולים שבבעלותה.
בהיותו בן 6, בראשית שנות ה-90, נפל מחמאיד ממדרגות בית הספר, משם הובהל לבית חולים העמק. לאחר שעבר צילומים, אובחן, כי הוא סובל משבר בעצם ביד שמאל, ולאחר שהאמה השמאלית שלו קובעה בגבס, הוא שוחרר מבית החולים לביתו, עם המלצה להמשיך את הטיפול והמעקב. כחודש לאחר האירוע, הגיע מחמאיד לביקורת במרפאת חוץ של בית החולים, שם הסירו לו את הגבס, כשבגיליון הרפואי נרשם, כי מצבו הקליני תקין, ובכך למעשה נסתיים הטיפול הרפואי.
מחמאיד טוען, כי עם השנים הוריו הבחינו בהתפתחות דפורמציה של המרפק שלו, אך לא קישרו בין הדפורמציה לטיפול הרפואי שקיבל בבית החולים. עד שבשנת 2004 ביקרו עימו אצל אורתופד שאבחן, כי הוא סובל מנקיעה ואף המליץ לבצע ניתוח כריתה של ראש הרדיוס. חוות דעת נוספת שבוצעה בבית חולים בלינסון העלתה, כי מחמאיד סובל מדפורמציה עקב שבר סופרקונדילרי ישן, אך על אף שהוא אושפז בבית החולים, הוחלט לבסוף שלא לנתחו.
לטענתו של מחמאיד, מדובר בשבר סופרקונדילרי שנגרם כתוצאה מהתאונה בבית הספר, וכן רשלנות רפואית מצד בית החולים, בין השאר, בכך שלא בדקה אותו על ידי אורתופד, שלא ערכה לו צילום למרפק, ושלא הנחתה אותו כראוי כיצד לטפל בשבר, מנעו ממנו לטפל כפי שצריך בשבר, מה שהובילו לנזקים מהם הוא סובל כיום. מנגד, טענה קופת החולים, כי פעילות הרופאים לא הייתה נגועה בהתנהגות העולה כדי רשלנות רפואית, והטיפול שקיבל מחמאיד היה מקצועי ומיומן כפי המקובל.
לאחר שנבחנו דעות המומחים מטעם הצדדים, כמו גם חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הגיע בית המשפט למסקנה, כי למחמאיד לא נגרם שבר סופרקונדילרי בתאונה בבית הספר, ומכאן עבר בית המשפט לבחון את הגורם לדפורמציה במרפק של מחמאיד הכוללת עיוות ונכות.
בפני בית המשפט עמדו שתי אפשרויות שוות, ועל כן קיימת חשיבות רבה לשאלה מיהו זה שעליו נטל ההוכחה. לרוב אמנם נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע, אך בתי המשפט בישראל קבעו פעמים רבות, כי על בתי החולים הרופאים החובה לבצע רישומים ותיעודים רפואיים, וכאשר ישנו חסר ראייתי, רשאי בית המשפט להעביר את נטל ההוכחה לכתפי בית החולים, לנסות ולשלול קיומה של רשלנות רפואית או של הקשר הסיבתי.
במקרה דנן, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הרישום הרפואי לקה בחסר בצורה שיש בה כדי להקשות על הכרעת בית המשפט בשאלת מהות הטיפול שקיבל מחמאיד בבית החולים, וממילא בשאלת קיומה של רשלנות רפואית. בית המשפט קבע, כי אין אפשרות להכריע בשאלת הרשלנות, רק מכיוון שהרישום הרפואי היה חסר, ועל כן העביר את נטל ההוכחה לכתפי בית החולים.
מסקנתו של בית המשפט הייתה, כי בית החולים והקופה לא עמדו בנטל, ולא הוכיחו, כי לא הייתה רשלנות רפואית בזמן הטיפול הרפואי. לאור זאת, קבע בית המשפט, כי מחמאיד זכאי לפיצוי בגין אותם הנזקים שנגרמו לו בעקבות זאת.
תא (נצ') 6609-05