ישנם קריטריונים ברורים הקבועים בחוק, אשר התקיימותם מזכה את המטופל בפיצוי בגין רשלנות רפואית שבוצעה כלפיו. ראשית, על פי פקודת הנזיקין, המטופל צריך להוכיח בפני בית המשפט כי הרופא שטיפל בו הפר כלפיו את חובת הזהירות המוטלת עליו. הפרת חובת הזהירות יכולה להיעשות באופן ישיר (עשיית מעשה רשלני) או עקיף (מחדל, כלומר, הימנעות מעשיית מעשה). בית המשפט יבדוק האם הרופא ו/או המוסד הרפואי הנתבעים אכן הפרו את חובת הזהירות, תוך השוואה להתנהגות המתבקשת מהרופא הסביר בנסיבות העניין. היינו, באמצעות חוות דעת שיגישו המומחים מטעם בעלי הדין, יבחן בית המשפט את הפרקטיקה הרפואית המקובלת בנסיבות העניין ושלפיה היה הרופא צריך לפעול, כך שכל סטייה מאותה התנהגות תעלה כדי רשלנות רפואית.
ישנן דוגמאות רבות להפרת חובת הזהירות על ידי הרופא המטפל. למשל, כאשר אישה הרה עוברת בדיקת אולטראסואנד שגרתית, עלולה להיווצר רשלנות רפואית בהריון כלפיה במגוון מישורים: ראשית, במידה וממצאי הבדיקה מעידים על מצוקה עוברית או בעיה רפואית אחרת בהריון, הרי שרופא שלא יבחין באותם ממצאים יפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, מקום שהרופא הסביר היה צריך להבחין באותם סימנים. שנית, גם אם הרופא עמד בחובתו ואיבחן את אותם ממצאים, עליו לטפל בבעיה הרפואית שנתגלתה בהתאם לסטנדרטים הרפואיים הנדרשים ממנו. ודוק, כאשר נצפה כי משקלו של העובר מוערך ביותר מארבעה וחצי קילוגרמים, הרי שעל פי הפרקטיקה הרפואית ישנה חובה לבצע ניתוח קיסרי ביולדת על מנת לחלצו. כל הוראה אחרת מצידו של הרופא שאינה עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה האמורה (למשל, הוראה על חילוץ העובר בלידה מכשירנית), תהווה רשלנות רפואית.
אולם, במסגרת תביעת פיצויים על פי עוולת הרשלנות, לא די בהוכחה כי הייתה רשלנות רפואית כלפי המטופל, אלא עליו להוכיח בנוסף כי אותה רשלנות רפואית היא זו שגרמה לנזקים הפיסיים או הנפשיים מהם הוא סובל (ושגם כן הוכחו על ידו). אשר על כן, אדם שחווה נזקי גוף כתוצאה מרשלנות רפואית, צריך לדרוש מהמוסד הרפואי את הרשומות הרפואיות שתיעדו את מהלך הטיפול בו ולגשת עם אותם מסמכים לעורך דין הבקיא בתחום, על מנת שיבהיר בפניו את האופן שבו עליו לממש את הזכויות שהופרו כלפיו.
יש לציין כי המטופל יוכל לממש את זכויותיו לא רק על ידי עוולת הרשלנות המנויה בפקודת הנזיקין – חוק זכויות החולה מטיל על הרופא מספר חובות שהפרתן עשויה גם היא להניב פיצוי למטופל. במסגרת חובת היידוע המעוגנת בחוק, נדרש הרופא המטפל לפרוס בפני מטופלו את כל האינפורמציה הרלוונטית למצבו הרפואי, לרבות הטיפול הרפואי שמוצע לו, הסיכונים הטמונים בו, סיכויי הצלחתו ואף מידע הנוגע לטיפולים אפשריים אחרים המתאימים למצבו הרפואי. בד בבד עם חובת היידוע, קיים עיקרון ההסכמה מדעת, אשר לפיו לא די במסירת המידע למטופל, אלא הרופא חייב לוודא כי הוא הבין את המידע שנמסר לו ובעקבות כך הסכים באופן מושכל לביצוע הטיפול הרפואי.
חוק זכויות החולה אף קובע מספר טיפולים (ניתוחים כירורגיים בעיקר) שבמסגרתם חובת היידוע המוטלת על הרופא היא חובה בכתב. כלומר, עליו למסור למטופל טופס המכיל את כל האינפורמציה שנמסרה לו בעל פה ולוודא כי המטופל חותם על הטופס לאחר שהבין את תוכנו. בתי המשפט כבר פסקו פיצוי כנגד רופאים, אשר למרות שעמדו על החתימה על טופס ההסכמה, הם לא דאגו לברר כי המטופל אכן הבין על מה הוא חתם.