Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn

אמו של ע' אם לשמונה ילדים היתה בשנת 1999 בהריונה האחד עשר עם ע' כאשר הגיעה לביה"ח סורוקה ללדת. הלידה ארכה זמן רב ביותר, ובמהלכה נצפו הרבה האטות בקצב לבו של העובר. מאחר שהלידה לא התקדמה ביקשה התובעת מהרופאים לילדה באמצעות ניתוח קיסרי, אך הם סירבו וניסו לחלץ את העובר בעזרת שולפן ללא הועיל. לבסוף יילדו את האם באמצעות ניתוח קיסרי. העובר חולץ במצב קשה ביותר, ללא דופק, ואף ללא נשימה, צבעו כחול וציון האפגר מיד עם הלידה היה 1. לאחר הנשמה ועיסוי לב הגיב. בדיקה של חמצת מטבולית שנלקחה מהדם העוברי היתה תקינה, ואף בדיקה דומה נוספת שנלקחה מהיילוד מאוחר יותר היתה תקינה. עם זאת, בדיקות מוח אבחנו כי הוא סובל מנזק מוחי כתוצאה מתשניק בלידה, והוא נותר עם שיתוק מוחי ופיגור שכלי קשה.

התביעה נגד בית החולים סורוקה

ע' ואמו הגישו תביעה נגד שרותי בריאות כללית מפעילת בי"ח סורוקה ונגד הרופאים שטיפלו בה במהלך הלידה בגין רשלנות רפואית שגרמה לנזקי ע'. מומחה רפואי מטעמם קבע כי הצוות הרפואי התרשל, ועקב כך גרם לתשניק סב לידתי ולנזק המוחי של הילוד. לדבריו, התובעת היתה בהריון בסיכון גבוה עקב היותה וולדנית שממדי גופה קטנים, ונושאת עובר גדול, וכן סבלה מסכרת הריון. עקב כך חובת הזהירות שהיתה מוטלת על הצוות הרפואי היתה מוגברת, והיה עליהם לנקוט באמצעי זהירות שיבטיחו כי הלידה תהיה בטוחה ותקינה.

לקביעתו, חובה היה על הצוות שיילד את האם לבצע בדיקות התאמה בינה לעובר, כמו באמצעות מדידת היקף ראשו של העובר וצילום אגן האם, ומשלא עשה כן התרשל. בנוסף בהיות הצוות המיילד זוטרים היה עליהם להתייעץ עם רופא בכיר, ואף להתכונן במועד לביצועו של ניתוח קיסרי. לקביעתו, היה עליהם לבצע בתובעת ניתוח קיסרי מלכתחילה ולא להתחיל כלל בלידה וגינאלית, בעיקר עקב הפער בין ממדי גופה לגודל העובר, ואין ספק כי לאחר שהלידה התמשכה היתה חובה להפסיקה ולבצע ניתוח קיסרי, ולא לנסות לבצע לידת ואקום שהיתה מועדת לכשילון ובזבזה זמן יקר, מה שהביא להחמרה במצב הילוד או אף לנזק כולו. לדבריו, הנזק נגרם בשל הלידה הארוכה שגרמה לכך שחמצן לא הגיע לעובר באופן סדיר וגרם לו למצוקה שהתבטאה בהאטות קצב ליבו, ומתן החמצן ליולדת והשכבתה על צידה תומכים במסקנתו. כן טענו התובעים כי עקב היעדר התיעוד אודות מהלך הלידה, כולל הניסיון ליילוד באמצעות שולפן, לא תועדו, ולפיכך יש להעביר את נטל הראייה לנתבעים שיוכיחו כי הלידה ומצב העובר היו תקינים במשך ארבעים דקות אלו טרם הלידה.

מנגד טענו הנתבעים כי הצוות הרפואי לא התרשל בטיפולו בתובעת, והנזק לתובע נגרם ממקור אחר שאינו קשור ללידה, כמו מפגם גנטי או מסיבוך אחר שנוצר בעת ההיריון. לטענת מומחים מטעמם, הלידה לא היתה ממושכת, ועבר זמן סביר מההחלטה על ביצוע הניתוח הקיסרי עד לביצועו. ההחלטה לילדה בדרך וגינלית היתה סבירה נוכח העובדה שכל לידותיה הקודמות בוצעו בדרך זו.

לטענתם, קצב הלידה היה סביר, והמעקב אחר מצב העובר לאורך הלידה היה קפדני וראוי. לדברי המומחים, הניסיון לחלץ את העובר באמצעות שולפן התאים למצב העובר והזמן שהוקדש לכך היה סביר. כן טענו כי כדי להוכיח תשניק נדרש הימצאות כל הקריטריונים שמוסכמים בעולם הרפואי, ובמקרה זה חסר קריטריון של ערכים לא תקינים של חמצת מטבולית.

מה קבע ביהמ"ש במסגרת תביעת רשלנות רפואית זו?

ביהמ"ש קיבל את התביעה בחלקה. ראשית הוא העביר את נטל ההוכחה לנתבעת עקב הנזק הראייתי שגרמה לתובעת, במיוחד עקב היעדר תיעוד של ארבעים הדקות שלפני הניתוח הקיסרי, כולל הניסיון לילדה באמצעות שולפן. כך לא תועדו השיקולים שהביאו להחלטה זו וכמה זמן נמשך ניסיון זה, ואף לא תועד מדוע ניסיון החילוץ באמצעות השולפן נכשל.

אילו מכשיר המוניטור במהלך הלידה היה ממשיך לפעול במשך ארבעים הדקות האלה אפשר היה לדעת מה היה מצבו של העובר באותו זמן, והאם הוא היה במצוקה כלשהי. אך היות ולא נרשם דבר, הנטל על הנתבעת להוכיח שהלידה התנהלה באופן תקין, וכי מצבו של העובר גם הוא היה תקין באותן דקות עד קבלת ההחלטה על הצורך בניתוח הקיסרי. ביהמ"ש קבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל, ולפיכך היא התרשלה.

ביהמ"ש ציין כי הוכח כי הנתבעת התרשלה באופן מובהק בטיפולה בתובעת. אמנם ההחלטה מלכתחילה לילדה בדרך רגילה לא היתה רשלנית, ואף הערכת משקל העובר היתה סבירה. אך לנוכח גורמי הסיכון היה על הצוות הרפואי שצפה בהאטות קצב לב העובר להפסיק את הלידה הרגילה ולבצע בה ניתוח קיסרי, ובמיוחד היה חייב לעשות זאת כשצפה מצוקה עוברית ארבעים דקות לפני שביצע את הניתוח הקיסרי.

החלטתם לנסות לחלץ את העובר באמצעות שולפן היתה בלתי סבירה ורשלנית עקב הנתונים שהיו על מצב הלידה והעובר והיוותה בזבוז זמן, ומצבו של הילוד עם חילוצו מהווה את הראייה החזקה למצוקתו טרם הלידה.
ביהמ"ש הדגיש כי אילו הוא היה הולך בהתאם לכללים הנוקשים הנדרשים להוכחת קשר בין התשניק לבין הנזק המוחי, הנדרש לשם הוכחת עילת רשלנות רפואית, היה עליו לקבוע לאור היעדר התנאי של אי תקינות ערכי חמצת בדם כי אין קשר סיבתי ביניהם.

אך תוצאה זו אינה תואמת לעובדות האחרות המורות על רשלנות הנתבעים ולנזק שנגרם לתובע ומנוגדת אף לתחושת הצדק. לפיכך קבע ביהמ"ש כי הוא ינקוט בדרך הנוהגת בפסיקה במקרים מסויימים של מתן פיצוי חלקי בדרך הסתברותית. ובמקרה דנן קבע כי יש הסתברות ברמה גבוהה של קשר סיבתי בין הרשלנות של התובעת לגרימת הנזק, והנתבעת תישא באחריות בשיעור 60% לנזקי התובעים.

Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn
סגירת תפריט